הרהורים לקראת ראש השנה תשע"ז - מפגש בין סוף והתחלה, בין מחשבה ויצירה, בין רצף ומרווח
בכל שנה, ראש השנה מתקרב ומבשר תחילתו של שינוי. ראשית מחזור השנה רוטט עם ההתחלות של כל מחזורי היקום. ואני, כחלק מהיקום, מתי הייתה ההתחלה שלי?
כאשר נולדתי או ברגע ההפריה?
ברגע שהזרע של אבי נוצר 3 חדשים לפני ההתעברות או ברגע בו נוצרה הביצית של אמי בתחילת חייה?
האם בתחילת כדור הארץ לפני 4.5 מיליארד שנים או אולי במפץ הגדול בזמן היווצרות האטומים שלי לפני יותר מ-14 מיליארדי שנים?
ההתחלה שלי לא התרחשה ברגע אחד אלא בסדרת אתחולים שונים בזמנים שונים המתוזמנים יחדיו להפליא. כפי שתזמורת מנגנת יצירה הרמונית מורכבת תחת שרביטו של מנצח אשר מתאם בין כל הנגנים, כך גם נברא היקום בסדרת אתחולים היוצרים בריאה הרמונית.
ולפני ההתחלה, הרי היה קיים הסוף. לפני תחילת השנה, מגיע סוף השנה הקודמת: "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". גם בסיפורי האישי, לפני שאני נוצרתי ברגע ההפריה, 300 מיליון זרעים של אבי קדשו חייהם על מזבח הביצית. המוות קדם לחיים. הסוף קודם להתחלה, ושניהם נפגשים יחד באותו רגע מרגש.
בהווה! אנחנו, כמו כל היצורים בטבע, מהווים מפגש של מחזורים אינסופיים שכל אחד מתאפיין בהתחלה ובסוף המתרחשים באותו הזמן, בזמן הזה. זמן זה מכיל ריגוש והפתעה של התחלה, של דבר מה שלא היה קודם וריגוש והפתעה של סיום עם ניחוח של נצח. הרבה מסתוריות וחיונית נסתרים מתחבאים ברגע בו הסוף נושק להתחלה. רגע שתואר במסורות כמו נחש האורובורו המחזיק את זנבו בפיו כפי שנראה בציור זה.
ומתי העולם התחיל? בבראשית, "בראשית ברא אלוהים..."? או אולי באות 'א' הקודמת לאות 'ב' של בראשית? ב'ספר הסגולה והדרך' נאמר: "הטאו ברא את האחד, האחד ברא את השניים, השניים בראו את השלוש, השלוש בראו את ריבוא היצורים". ומה היה לפני הטאו ומי ברא אותו? 'ספר היובלים' איננו פותח ב-"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" אלא בהתגלות ה' למשה בהר סיני. לא כל המקורות התחילו בבראשית. מה משמעות התחלה זו? מה משמעות של התחלה? האם הבניין מתחיל ברגע הבניה או ברגע שהאדריכל העלה רעיון? או אולי ברגע שהאדריכל למד באוניברסיטה את התאוריה שהגשים בבית זה? ההתחלה הינה ראשית הפעולה, אשר לה קדמה מחשבה שהחלה מניצוץ של רעיון שפרץ לתודעה מתוך הכאוס הלא מודע. הניצוץ שאב אנרגיה ומשמעות מתוך מאגר הזיכרון שבחומר. ומה סוד החומר שאפשר למחשבה להתגשם?
ספר עתיק היומין 'הבשורה של מריה' מתחיל בשאלה: "מהו החומר? האם ישרוד לעד? המורה עונה: כל מה שנולד, כל מה שנוצר, כל מרכיבי הטבע, מתמזגים זה בזה ומאוחדים. כל מה שמורכב יתפרק, הכול ישוב לשורשיו והחומר ישוב למקורות החומר".
אינני זוכר מה התרחש במוחי כשהתחלתי להעלות מילים אלה על הכתב. ברור לי שלא ידעתי מה תהיה השתלשלות המשפטים. לא אדע האם המאמר נכתב קודם בתת-מודע במוחי ואחר כך הורד לנייר, האם הוא נוצר ממשפט למשפט ללא הכוונה או שמא שילוב של שניהם יחד. בהתחלה רציתי לכתוב על ההתחלות מאז בראשית, ההתחלה עם יציאת אדם וחוה מגן עדן לעולם, דרך התחלת האנושות אחרי דור המבול. התחלת העברים עם אברהם, וברית בין הבתרים, וההתחלה של יציאה לחירות ממצרים והתחלת ההתנחלות בכנען, השיבה אחרי החורבן והתקומה אחרי האובדן. אולם בהמשך הכיוון השתנה ולבש צורה ופשט. מהיכן בא השינוי ומהיכן הוא נבע? זאת לא אדע, אולם התמסרתי בשמחה.
האם היצירה פורצת למציאות כמו המחשבה? האם הציור, הפיסול, המוזיקה והכתיבה הם הוצאה לאור של מה שנוצר במוחו של האמן, או שכל מגע מכחול, תו, או מילה הוא הפתעה חדשה ובוראת מחדש את היצירה. כיצד מוצרט קיבל את כל היצירה מושלמת ללא צורך באף תיקון והמשורר הצרפתי בודליר שהיה מסתגר חודשים כדי לחצוב את יצירתו. חואן מירו, הצייר הספרדי, תאר את רגע התחלת היצירה בו הוא ניצב נוכח הבד הריק ותהה כיצד להתחיל מכלום, ללא מחשבה קודמת. הוא ביקש לפוגג את לובן הבד ולהתחיל לבטלו. הוא העביר מטלית ספוגה במים העכורים על פני הבד הלבן. כתמים מקריים הופיעו והתפשטו באיטיות ויצרו צורות בדמיונו. מתוך הכאוס חסר הצורה החלו להופיע צורות אותן הוא עיבד ומתוכן חיזק צורה אחת לעיגול אדום.
אורי צבי גרינברג התמלא נוסטלגיה ופליאה מול שירו הראשון וביקש "שַׁלְּחֵנִי וְאָשׁוּב לְשִׁירִי הָרִאשׁוֹן" זה היה פרי ביכוריו, בכורו ובתוליו. מחשבה, יצירה התחלה וסוף.
האותיות זורמות ברצף מ'א' ועד 'ת'. ומה המסתוריות המתהווה במרווח שבין 'ת' ל'א', בין הסוף להתחלה? מהו הסוד של חצות, של 'ויהי בחצי הלילה', של 12 נקישות האורלוגין הקורא חצות המפריד בין היממה הקודמת לזו העוקבת אחריה. לוח השנה העברי מבטא מסתוריות זו בשמות חודשי השנה. החודש הראשון בשנה תשרי המתחיל ב'ת' והחודש האחרון בשנה אלול המתחיל ב'א'. מהלך חדשי השנה במעבר סוף השנה מכיל את החדשים תמוז- אב- אלול- תשרי. זהו תיאור המעברים שמעבר לזמן בין 'ת' ו'א' וזה שבתוך הזמן בין 'א' ל-'ת'. נקודת מבט זו רומזת ומפנה את תשומת ליבנו למעבר הבו-זמני בין הסוף להתחלה, בין החיים למוות. אין סוף ואין התחלה. אילו רגעים בשרשרת הזמן, מרחבים בהשתרשרות התופעות ביקום. הכול מחובר, הכול מתמזג, הכול אחד. המורה הבודהיסטי הוייטנאמי תיט-נאת-האן כינה את כל הברואים INTERBEIING שמשמעו יצורים משולבים.
ומתי האדם התחיל? מי היה האדם הראשון? מה הייתה החוויה שלו לראות את הבריאה בעיניים נקיות ובתוליות ללא זיהום וחינוך?
מלהיב לחשוב על האדם הראשון ולא משנה מתי זה היה ואיך, בפעם הראשונה שראה והרגיש באופן ישיר ללא מערכת מעובדת ומסננת מידע. הרגש הראשון, ההתאהבות ראשונה, הכעס, הפחד. רגע ראשוני בתולדות היקום בו הופיע ובכיר בניו, האדם. כל השאלות הבסיסיות שעמדו למרגלותיו, הן עדיין כאן ועכשיו. מה שהיה אז מהדהד בעולם הקיים לעד. זה הקסם הראשוני הקסם הקדמון שמזין את ההפריה המתמדת והופכה ל'הווה הנצחי'. ההווה הזורם ומשתנה כל הזמן. "הכל משתנה" כתב הרקליטוס. הכל משתנה. כל נקודה שונה מרעותה בין התחלת המחזור ועד לסופו.