קסם הסוף ונס ההתחלה- משק המחזוריות

09/12/2018

 

החצבים, הציפורים הנודדות וענני הבוקר של חודש אלול מקרבים בהתמדה בלתי נלאית את השנה לקראת סופה ומכריזים על החודש האחרון, היום האחרון, השעה האחרונה והשנייה האחרונה. סוף השנה בלוח השנה העברי מגיע. כמו האות ת"ו החותמת את מחזור האותיות.

 

בדיוק ברגע הסיום, מתחילה שנה חדשה. שוב חודש תשרי פותח את מחזור השנה החדשה, כפי שהאות אל"ף פותחת את סדרת האותיות. "תכלה שנה וקללותיה", ובה בעת "תחל שנה וברכותיה".

כל תרבות בחרה מועד שונה לציון תום השנה ותחילתה, על פי ערכיה והשקפתה: היהדות בחרה בסתיו - עונת השלכת הנפרדת מחום הקיץ, ועם ההתקררות מעוררת את תנועת ההתכנסות פנימה. הנצרות בחרה במרכז החורף, סמוך ליום הקצר בשנה - הזמן שבו האור נולד מתוך האפלה - כביטוי להופעת ישו, מבשר האור לאנושות. התרבות הסינית, כמו היהדות של תקופת המקרא, העדיפה את עוצמת האביב - זמן הגדילה והיציאה החוצה בפריצה רעננה. ויש עוד מועדים לאיסלאם, לבודהיזם, לאבוריג'ינים, לשומרים העתיקים, לאצטקים וגם לאילנות.

 

איזה מהם הוא הנכון? איזו קביעה עדיפה? מהו ראש השנה האולטימטיבי?

במחזור השנה אין העדפה. כל נקודה במעגל מייצגת את המעגל כולו מנקודת המבט הייחודית שלה. כל נקודה מכילה את המעגל כולו. "האחד הוא הכול"  .

כל מועד נכון ומתאים אמרו הגנוסטים. המציאות היא אחת וכל נקודה ייחודית מכילה את המציאות כולה. אנו, בני האדם, זקוקים לתמרורים ולהבחנות כדי שנוכל לנווט ביתר קלות במציאות. זה נחוץ, אבל זה רק אמצעי עזר.

 

בתפיסתנו האנושית את התופעות בעולם הבריאה, כל יצור נולד ומת, כל תהליך מתחיל ומסתיים. שני קטבים של התחלה וסוף מגדירים את הייצורים והתהליכים, מבחינים בין דבר למשנהו ומעניקים צורה. הגדרת הגבולות היא שיוצרת את העולם הנגלה. הגבול המפריד הוא גם מקום המפגש. במקום שבו הסוף נושק להתחלה, במקום שבו הת"ו מקדימה את האל"ף, נפער סדק בזמן המאפשר לגלות את מסתוריות החיים. יש שם מרווח מופלא המתמסר לכאוס הראשוני והמאחד את הכול. זהו הזמן שמעבר לזמן. זו העת לשינויים ולהתמרות. זה זמן תריסר פעימות השעון בחצות באגדת סינדרלה. זה זמן "ויהי בחצי הלילה" של יציאת מצרים. זה הזמן שבו הקבליסטים מתחילים ללמוד.

 

נוסף על ההתמרה, חל גם היפוך: הסוף מכיל את ההתחלה וההתחלה מכילה את הסוף, כפי שנרמז בשמות החודשים בלוח העברי: חודש אלול, החותם את המחזור, מתחיל באות אל"ף, ואילו  חודש תשרי, הפותח את המחזור, מתחיל באות ת"ו. כפי שתיארו הסינים: "בכל יין (yin) יש יאנג ובכל יאנג יש יין".

ההתמרה וההיפוך הם סודו של הנחש הקדמון הבולע את זנבו. הוא מעורר את תשומת לבנו למקום שבו השניים והאחד - חד המה. מקורו במצרים העתיקה. הוא ייצג את גלגל המזלות ואת מהלך השמש ברקיע וסימל את נצח הזמן ואת גבולות היקום. אצל הגנוסטים ביטא הנחש את יכולת ההפריה העצמית של היחיד ושל הבורא, ואת יכולתו לספק את עצמו. אצל האינדיאנים סימל הנחש את שלמות המרחב המורכב מארבעה כיוונים, ואצל האלכימאים סימל, כמו מרקורי, את ההתמרה הפנימית. צייר אלכימאי אנונימי מוונציה צייר אותו במאה ה-15 כגוף שמחציתו אור (שמים, יום) ומחציתו אפלה (ארץ, לילה).

 

הסינים מיקמו את מסתוריות המפגש בין היין והיאנג בצפון (צופן), בחצות, בשיא החורף. שם החושך פוגש את האור, המוות את הלידה. זאת ההתמזגות בין המנטלי האנושי, הדואלי, המגדיר לעצמו קצוות, לבין שאיפת הנשמה לחוויה של מציאות אחת. כפי שנאמר בבירור ב"ספר התמורות" הסיני: " יין אחד, יאנג אחד - זה הטאו". זהו סוד רצף החיים המאפשר את המשכיות הבריאה.

 

רגע מיוחד זה מזכיר לכל אחד מאיתנו את נוכחות המסתורין והקסם בחיינו, ובכך מאפשר אותם. לרגע נפער חלון ההזדמנויות בין האדם לעצמו, בין אדם לאדם ובין אדם לכוח עליון. ברגע הזה איכותנו הדואלית היומיומית זוכה לראות ולחוות את האחד, את הריק, את המציאות. במקום הזה האחד מעניק משמעות לכל הבריאה.

 

Please reload