שבועות: חג מתן תורה עוצמתי - להתמסר לשרות 'אנכי'.

תהליך חיפוש המשמעות יוצר את האדם. מהות האדם הינה הגשמת המשמעות. ברגע של חסד, הוא מקשיב לקריאת היקום ומתמסר לה. זה רגע החירות האמתית וקץ העבדות. בעזרת חכמת 'אי- הידיעה' (אני באמת לא יודע/ת ), האדם מתפנה לחקור את עצמו ולחפש את טבעו העמוק והמסתורי, את טבעו האמתי.

תיאום מסתורי של פנים וחוץ יוצר את התנאים להתגלות. בהתגלות לפני הסנה הבוער שלא אוכל, משה איחד את ליבו הפנימי עם המרחב החיצוני של המדבר, של הר-סיני. אחרי ששמע פעמיים את קריאת שמו ''משה, משה'' הוא הסתקרן, התקרב ונענה לקריאה בהצהרה הממוקדת והמדהימה: "הנני" שמבטאת את נוכחותו הקבועה והמצמדת של האדם: הנה אני, אני פה ברמת ההוויה טהורה ביותר שלי, העמוקה ביותר זו הנסתרת מעין השמש ואפילו מעיניי שלי. מתוך הסנה, האל המכונה יהוה [ שהן אותיות הויה הbeeing-] דיבר הציג עצמו למשה כ'אהיה אשר אהיה', זה אשר מעבר לזמן ומרחב. זו הוית היקום, העוצמה המופשטת ביותר שלא ניתן לכמת. כך נוצר המפגש המאחד בריק היקומי, הקיומי והממזג הוויה בהוויה, ריק מול ריק, ריק בתוך ריק, כלום בכלום. ולאחר הליכה של שבעה שבועות [49 יום] במדבר. הגיע יום החמישים, יום היובל לחג שבועות שהוא זמן מתן התורה וקבלתה. עשרת הדיברות שניתנו במעמד זה, הן הגשמתו של האל שמתוך השמים מביא סדר וחיים לארץ. זו ברית קדומה בין האדם בעל האמון השואף להתפרש ביקום לבין האל המעניק לאדם עוצמה כדי שימשיך מלאכתו שלו. היא מתחדשת?? מדי תקופה כדי להזכיר את ברית החיים המתחדשים לנצח. בכל רגע. בכל רגע לנצח. האמונה באל יוצרת את התגבשות עוצמת האדם. זו הברכה שבקשר. זה מקור למשמעות באדם. אלוהים , הטבע [שניהם 86 בגימטרייה] אוהב את הברואים וסומך עליהם. זו ההבטחה לאדם, זו הבטחת האדם.

משמעות עשרת הדיברות שניתנו במעמד הר סיני מתגשמת כאשר היחיד מקשיב להן באמת. ההקשבה מאפשרת קבלה, חידוש הברית ומזרימה אנרגיה לגלגל החיים להמשך מהלכו.

האדם יוצר אמנה המבוססת על אמונה. זה תהליך רוחני , זו דרך התפתחות המציבה שלבים בדרכו של המחפש. שלב ראשון זה רגע ההיחשפות ראשונה למציאות האמתית המגיע ברגע המכונה במסורות מסוימות הארה. זה רגע של התאהבות. המשך התהליך מחייב הכלת ההתנסות בגוף בחיי היומיומיים תוך מתן כבוד ושמירה של צניעות. נדרשת הבנת העקרונות הבסיסיים של התנהלות האדם ותיקונם בגינוי המזויף, האשליה ואישור האמת ראיית המציאות כפי שהיא.

האדם זקוק לסביבה תומכת בכדי לשרוד בשנים הראשונות לחייו. הוא תלוי בסביבה ובעל כורחו הופך ליצור חברתי. זאת בניגוד לעגל או לסייח שעומדים ביום הראשון לחייהם, מיד מלחכים גם עשב והופכים להיות עצמאים באופן בסיסי. כדי לשרוד האדם חשוף לקשב כפול בין צרכיו לבין דרישות הסביבה. האינטרסים מנוגדים ויוצרים חיכוך המלווה אותו לאורך כל מסלול החיים. כל קשר מאלץ נטילת סיכון של ה'אחר'. זה לא דורש הקרבת ה'אחד' למען הקשר אולם. הקשר בין 'אני' לבין האחר מחייב את הילד לחזק ולייחד את ה'אגו' שלו. החיזוק זה מאפשר בהמשך החיים לעדן את השפעת האגו ולהתעלות מעליו. איזה משחק מדהים! כאשר אדם רואה בכל אחר הזדמנות לגדול, הוא הופך לתלמיד של החיים וכך חושף את טבעו האמיתי, את טבע הנפש החופשיה. זו התשובה האמתית להכרת הטבע המדהים השוכן בלב אדם, בלב כל אדם. המעבר מיחסים נמנעים ליחסים מודעים, הוא המעבר מקרבן לתלמיד של החיים. כוון הקשר הוא 'ממני לאחר' ומכיל את בסיס המוסר ואהבת האחר. הדבר מתבטא במשפט המדהים שנאמר בתורה ועדיין לא הצלחנו להפנימו: 'ואהבת לרעך כמוך אני אדני'. הזכויות מתפוגגות לטובת החובות והדיברות לחיים.

סיפור יציאת מצרים וקבלת התורה אינם סיפור מההיסטוריה הרחוקה אלא תיאור התנהלות האדם עכשיו. הרי כל אחד חייב לראות עצמו 'כאילו הוא יצא ממצרים'. זו הכרה עכשווית של הברית המקורית. בסיפור הזה פרעה מסמל את כוחות האגו ומשה את האני האמתי. הסנה הבוער מסמל את ההארה של ההיבט עליון והמופשט באדם הנותן תחושת יעוד בשרות ההוויה. משה שחרר את העם העברי מארץ השכחה. משה חוזר לארץ המודעות הרגילה בו הוא והעם-חד הימא וחייבים להשתנות ביחד. הוא מדבר מתוך אותה אש הסנה שלא אכל ויזכיר לעבדים החיים בנפרד את ששכחו את הביחדנס שהוא הנס של הביחד.

המסלול התהליך מתחיל במצרים, בעבדות, ארץ השכחה, כור לידת האני, האגו המשמר את מצב הקרבנות באדם. לאחר מכן היציאה ממצרים והמסע במדבר בו העם קרבן מודע. אחרי 49 ימים שהם ספירת העומר, רוב העם היה לאחד. ואז למעמד הר-סיני בו התפיסת המציאות התאחדה על ידי איחוד החושים ויראו את הצלילים וישמעו את הקולות. הם גילו את המצב העל חושי , מעבר לחושים, ארץ בה ההגיון המנטאלי איננו שולט. ואז הם נחשפים ל'אחד' שמדבר שהוא אותו 'אחד' ששומע. מצב של שקיפות , ללא הסברים, תירוצים ודרמות. זו היכולת לקלוט ולהפיץ את מידע היקום כפי שהוא. בלי לשפוט. זה השלב שהערבות ההדדית הינה ברת הגשמה . זו הערבות לקיום עשרת הדיברות ללא שינוי. כל שינוי יותנה באיחוד מחודש של העם. אז משה עולה לבדו. מול עצמו האדם תמיד לבדו. זה מחיר ההתעלות.

בסוף התהליך הוא הכניסה לארץ המובטחת, למקום הזיכרון, להוויה האמתית, לארץ ההבטחה. זה הזמן להפוך לתלמידי החיים. זה מקום החופש.

הקריאה המהדהדת של 'שמע ישראל אדני אלוהינו, אדני אחד' מלווה את גורל העם אלפי שנים. היא מאשררת את הברית נצחית בין אלוהים לבין האדם והבריאה שמשמעותה אחריות הדדית: האדם חייב לעשות עצמו כמקום התגלות האל והאל מגשים את מיטבו. לקראת קבלת תורה , משה חוזר להר סיני, הר ההארה, והפעם איננו לבד. כל העם מאוחד מאחוריו. הוא עולה לבדו להיות פנים אל פנים עם 'הנני', עם יהוה .רק לבד אפשר להיות עם 'הנני'. שם, בפסגה, אין מקום לשניים. מדוע הוא שוב עולה להר ? כדי לתת לעם לראותו , להזדהות עימו ולהירתם אישית למאבק לחירות. העם זיהה את משה בארץ ה'אגו הגדול', עולם הקורבנות, העבדות לפרעה [פה רע !!!]. משה כבר השתחרר אישית אולם העם נותר בבית עבדים. תהליך ההשתחררות דורש את שיתוף הגורל בין משה והעם. כל אדם יכול להתעורר לבדו אולם הוא לא יכול לגדול לבד. כפי שאמר נלסון מנדלה: כדי לגדל ילד יש צורך בכפר שלם. אי אפשר לעשות זאת לבד. הם בעלי גורל משותף הוא תלוי בהם והם תלויים בו. הם בעלי מטרה משותפת: להשתחרר.

יציאת מצרים מחזקת את היציאה מגן העדן, מגן העונג . היציאה מגיעה אחרי הכניסה. שני תהליכים אילו הכרחיים בהתפתחות המודעות של האנושות. כפי שהאישה גרמה ליציאה מגן-עדן, מקום מודעותינו האינסטינקטיבית, היא מכריחה אותנו לחיי היומיום. נזרקנו מגן עדן כדי ליצור גן עדן עלי אדמות ולהמשיך ולפתח את המודעות. מכאן נאמר: "מתן התורה מחק את הפשע המקורי של אדם". היה צורך לצאת מגן-עדן כדי לצאת ממצרים. זהו סיפור התפתחותה של המודעות.

נתבונן בדיברה ראשונה אשר מבחינה אנרגטית כהתחלה היא מכילה את המידע שבכל הדיברות כפי שבמסורת המידע בראש השנה מכיל את המידע לכל השנה. " אנכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ".

'אנכי' , דרך האנך שבי, האנך שלי שהוציא אותי מעבדות לחרות. אחריותי ליצור את האנך שבי כדי להשתחרר. שיר 8 האישורים של 'חכמת הצ'י קונג ועוצמת הריפוי' מתחיל ב" ראש לשמים , רגלים לארץ". זו תחילת הדרך , ליצור את האנך בין שמים וארץ, להתיישר. להפוך מיעקב לישראל. לתת לאחד ליחיד ולאמיתי להוביל את חיי ולא להיבטים שונים שלי. להעמיד את כל ישותי לרשות האני העליון, האני האמיתי שטבעו כמו מציאות היקום. זה להיות בשירות החירות, האמת והיושר אשר בתוכי. זו הגאולה האישית המתבטאת בעשרת הדיברות אשר את קבלתם אנו חוגגים בשבועות. זה החרות היחידה לאדם לבחור את מי שיוביל את העגלה. וכעת זה הזמן לבחור.

חג שבועות שמח