מסע ישראלי - תשעה ימים בין צפירות בתוספת אזעקות. מיום השואה והגבורה דרך יום הזיכרון ועד יום העצמאות. חומר למחשבה לקראת לעשיה משנת מציאות

13/05/2019

יום השואה והגבורה חלף. סיפורים ושירים מצמררים סחטו את הנפש, והעלו מעומק הזיכרון רגשות חדים של פחד, אימה, בושה, כעס המלוות בתחושת אינ-אונות מול אי היכולת להבין ולשנות. בוזמנית, זרזיף של אור שרד דרך כל האופל הגדול והנורא וחשף חיוניות עמוקה המלווה בזיכרונות מעומעמים. מילים ושירים שאבי כתב באידיש בעפרון כדי להרגיע את נפשו המצולקת עם אבדן כל משפחתו. השירים, הפואמות והקשר עם בני העיירה היו עדות דוממת אסופה לתחילת חייו שננטשה אי שם. תמונות עמומות בחיי התמזגו והתפוגגו: אמא של שימשון חבר ילדות, אמא של אבי חבר מאז הטירונות, חברי שמעון שבגיל חמש אימו זרקה אותו מהרכבת לאושוויץ וקפצה אחריו, קולות מקפיאים ממשפט אייכמן ששמעתי בטרנזיסטור בנעוריי. לפני עשור שנים יצאתי למסע בפולין עם אחותי וגיסי מלווים משלחת 'עדים במדים' עם בנם אלדד כקצין בצה"ל. היה רגע מכונן ביערות טרבלינקה, רגע של התבודדות, לבד וצעקה אדירה שפילחה את חזי והדהדה מחוץ ליער ומשכה את האחיין שלי שהופיע כמלאך במדים לבנים של חיל הים. גם נמשכתי להתקרב לבני דורי בגרמניה לפגוש בצד האחר ולגעת בטראומה שפגשה את גופם: רחל  בת- אדם שהתגיירה ובנתה את 'סוכייה במדבר' וכתבה ספר 'כל ישראל ערביים זה לזה' [מחקר במקורות ישראל ועדות אוטוביוגרפית למסר שבו]. את התגיירותה ובחירת בישראל כינתה כמעבר מעם הרוצחים לעם הנרצחים. איזו קארמה קשה מנשוא. את מארין הכרתי בפריז. היא נולדה בהמבורג והייתה ילדה בזמן ההפצצות של בנות הברית. אביה נהרג במלחמה ונשכח מזכרונה. היא חייתה בשוויץ עם שני ילדיה שנישאו למוסלמים. חתנה רצח את ביתה באכזריות לעיניי ילדיהם ונשלח לכלא לשארית ימיו. אחרי שנים, שנכדיה בגרו, היא לא יכלה יותר לשאת את נטל החיים ושמה להם קץ. איזו קארמה המחלחלת דרך הדורות. את כריסטינה, ביתו של קצין בכיר בס.ס. הכרתי לאחרונה בסין. איזו עבודת תודעה היא עשתה כדי להיות מסוגלת להשלים עם סיפור משפחתה. יש שם משהו בשבילי כדי להכיר את כל הסיפור ולהבין על עמי ולהביא לריפוי.

קראתי את ספרה של הפילוסופית היהודייה חנה ארדנט ילידת גרמניה שזכתה להכרה כאחת מההוגות הפוליטיות החשובות במאה העשרים. בהיותה סטודנטית, היא ניהלה רומן סוער עם אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים מרטין היידינגר אשר בהמשך היה חבר פעיל במפלגה הנאצית והפך לרקטור האוניברסיטה שלו בתקופת השלטון הנאצי. היא נמלטה לארה"ב ומצאה שם עבודה כעיתונאית בעיתון 'ניו יורקר'. היא נשלחה מטעמו לסקור את משפט אייכמן וכינסה את רשמיה בספר. חנה הייתה שנויה במחלוקת ועוררה איבה, זעם ומחלוקות עמוקות בקרב יהודים וישראלים רבים. היא גרדה בפצעים שאף אחד לא העיז לפתוח [האם אייכמן היה מפלצת או, מפחיד יותר, אדם רגיל? מה טיבו של הרוע? מה הייתה השפעת מנהיגי העם היהודי [מועצות היהודים- יודנראט] על תוצאות ההשמדה? האם היה ניתן להתקומם במחנות המוות, כפי שטען הקטגור? כיצד המשפט שירת מטרות פוליטיות בישראל?]. היא הייתה אישה אמיצה שכאבה את עמה ואת מדינת ישראל והעלתה סוגיות של מוסר, צדק ואחריות אשר הן עדיין אקטואליות היום יותר מתמיד.

מה קרה לעם שלנו אז? אין תשובה לשאלה. איבדנו חיוניות וגם חושי ההישרדות שלנו קהו. ומה קורה לנו היום? איבדנו את האהבה לחיים באשר הם חיים וצמצמנו את האהבה לחיים שלנו בלבד. התנתקנו מכל המארג. כאשר תא בגוף לא רואה עצמו מחובר עם כלל הגוף, פורצת מחלת הסרטן. ואז המנגנונים השולטים והמושחתים עלולים שוב לאפשר את השתלטות הרוע. מפחיד! כדי להחלים מהפוסט טראומה של אותה תקופה, עלינו להישיר לעברה מבט מבלי להאשים או להרגיש קרבנות ולתת למידע שחנוק בצלקת הפוסט טראומתית להירגע ולהנמס.  אחרת, בדרך מסתוריות, היא זולגת דרך חוקי הקרמה וגלגול הנשמות ומגשימה עצמה שוב ושוב. מנגנון זה הינו לא צפוי, מסתורי ועוצמתי המתואר באופן רגיש ומסעיר בספרו הנדיר החדש של דויד גרוסמן.

מה קורה לנו היום? קיימים סימנים של עייפות, ייאוש וקהות החיוניות. העם נרדם. האם יתעורר בזמן לעשות שינוי?

בשנות השמונים של המאה הקודמת, בעת שהותי בצרפת, קהל המחפשים את דרכם, קיבלו השראה משני יומנים מתקופת השואה שנאספו כספרים. הם משמשים עבורי עד היום כעין צוואה רוחנית של המתים שם לחיים כאן מהימים ההם לזמן הזה.

הראשון, 'דושיח עם מלאכים' מתעד שיחות של ארבעה חברים שהתחבאו בהונגריה שנרמסה תחת המגף הנאצי. המחברת, גיטה מאלאז , ושלושת חבריה היהודים התחבאו והחלו לתקשר ולהביא פנינים של אור ותובנה בתוך האופל הנורא. שלושת חבריה היו יהודים והושמדו באושוויץ. גיטה ברחה מהונגריה הקומוניסטית כדי לחשוף עדות זו לאור לאור העולם.

השני, יומנה של אתי הילסום אשר חצתה את הגהנום בדרך למותה כתלמידה רוחנית. מיזוג של אישיותה המיוחדת והחניכה הרוחנית שעברה איפשר לה נקודת מבט אחרת על גיא ההריגה. היא התמירה את האפר והכאב לאור טהור וזך, את הסבל לחמלה, את הפחד לעוצמה. להלן מילים מתוך יומנה שנצרבו במחנות ההסגר וההשמדה בזמן השואה:

 

1. "אינני ממורמרת ולא מתמרדת. אני גם כבר לא מיואשת ובוודאי שאיני נכנעת. אני ממשיכה לצמוח מיום ליום, גם כשאפשרות ההשמדה עומדת לנגד עיניי" [ע' 92].

2. "שאני מתפללת, לעולם איני מתפללת למען עצמי, אלא רק למען האחרים" [ע' 114].

3. "כל גרגיר של שנאה שאנחנו מוסיפים לעולם זה, עושה אותו פחות אנושי ממה שהוא" [ע' 136].

4. "יש בי רק אמון רב והכרת תודה על שהחיים יפים כל-כך ולכן זה רגע היסטורי. לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטאפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים." [ע' 67]

5. "השמיים בתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי" [ע' 83 ]

 

    גם בדרך לאושוויץ' אתי נותרה בעלת מוסר, אתיקה ונקודת מבט כולית טהורה ונקיה. צוואתה לחיים כללה חוקים חדשים- ישנים: לא להיכנע ולקיים שיגרת צמיחה וחיים גם מול מכונת ההשמדה, להתפלל ולהפנות עזרה לאחרים גם כאשר נמצאים בעין הסערה, לגנות את השנאה גם בלב גיא ההריגה, להכיר בחיים היפים גם תחת מגפי קלגסי הגסטאפו, להתחבר לכל המציאות האינסופית גם בממלכת הרשע. כטיפה המוקירה את האוקיאנוס.

     

    אם אתי הייתה יכולה להתנהל כך שם, חובתנו לעשות זאת כאן.

    בהשראתה הוקמה באוניברסיטה בלגית קתדרה לזכרה והיא הונצחה בהרבה מיצגים ופעילויות תרבות. גם בארץ הוקם תאטרון על שמה, הצגה אודותיה הועלתה בארץ, הזמרת עידית אשל הלחינה ושרה את מילותיה.

    האם נשכיל לשאוב השראה מאתי ומיחידי סגולה נוספים מאותה תקופה [יאנוש קורצ'אק, הפסיכולוג ויקטור פרנקל, חסידי אומות עולם] כדי לפעול מול ענני השחיתות, חוסר- מוסר וההסתאבות הקמים עלינו לאחרונה ועשויים לאיים על קיומנו ?   

    והנה הגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. כמדי שנה אני מתפנה לפגישות עם אלמנות ואמאות שכולות שהכרתי את יקיריהם ועם יתומים אשר למרות הזמן החולף נותרו יתומי מלחמה. אילו רגעים אינטנסיביים של קושי, סבל והתבוננות בזמן החוצב את מעמקי הלב ללא הרף וללא רגע של שלווה. אני מתבונן כיצד עם הזמן החולף, חיוניותם דועכת ובדידותם גוברת. זה זמן של בדידות מכרסמת!

    דויד גרוסמן דיבר בטקס יום הזיכרון הישראלי- פלשתינאי שנערך לפני שנה ואמר:" אני מבטיח לבדוק יום יום את עצמי, לראות ששום דבר מהלך הרוח הרע הזה לא יידבק אלי. לא מהגזענות, או הניצול, לא מהרוע, או הכוחנות, לא מהטמטום או הראייה הצרה".  איזו פשטות, איזו עבודה, איזו התמרה. זוגתי ואני השתתפנו השנה ביום הזיכרון הישראלי- פלסטיני שקיבץ כריבוא ישראלים ופלשתינאים בעלי אומץ לאמירה אחרת. הארגון היה למופת, הנאומים בינוניים והמופעים היו דהויים קמעה. הנשמה נשמה לרווחה למרות הקור הצונן בפארק יהושע שבתל אביב. קבוצה של כמאה פעילים, נופפו בתמונות יקיריהם המתים ובדגלי לאום, צעקו ברמקולים. חלקם גם ירקו וקללו. היה להם קשה מנשוא לקבל את מי שלא מתאבל כמוהם. לגיטימי. אבל למה לירוק, לקלל ולאחל דברים רעים לאלו, שכמוהם איבדו את היקר להם? מדוע דעתם יותר נכונה מהאחר? האם לשנוא את האחר בגלל שבהגדרה הוא שונה מאיתנו?

    גדולי חכמי ישראל התייחסו בפשטות שאיננה פשוטה לעיקרי התורה: ר' עקיבא אמר :"אהבת לרעך כמוך אני אדני. זהו כלל גדול בתורה". משמע שמצווה זו היא כל התורה כולה. שעל ידי אהבת הרע תבוא אהבת אדני. הלל הזקן אמר:" מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה". האם מפגיני הנגד לא מכירים מילים אילו? או שכאבם יותר חזק מכל אמירה של חכמים. חלפנו על פני המיעוט הקולני  מספר שניות בהלוך ובחזור מהטקס. הם נותרו שעות טבולים בקללות, בדברי שטנה ובהכפשה של עצמם. עצוב לדעת שזו האנרגיה שהם בחרו להנחיל לילדיהם ולחלוק כמתנה עם בת זוגם במיטתם. איזה מחיר כולנו משלמים.

    גברת מארי נחמיאס בת ה-92 ניצולת שואה שברחה מאימת הנאצים בטוניסיה נשאה תפילה בטקס הדלקת המשואות השנה: "יהודים, ערבים, נוצרים ודרוזים ככה נהיה כולנו יד אחת -כולנו [אמרה תוך שילוב אצבעותיה]. ברא אותנו האלוהים. שייתן לנו שלום". כן, אותו שלום שהדרנו אותו מדל שפתותינו ומליבנו. זה היה רגע מכונן. מילים פשוטות ומרגשות שחדרו ישירות מליבה אל לבבות ההמונים, היא שברה את תקרת האטימות, הגזענות ופרצה את חומות הלהג והציניות. ככוהנת גדולה, היא פנתה ישירות לאלוהים שלה ולצדיקים בהם היא מאמינה וברכה את כל תושבי המדינה. היא דברה באופן ספונטני, בלי יומרה ועם עוצמה מאגית המשנה מציאות ודואגת לקיום אנושיות רבגונית ולמדינה רב-תרבותית. קול דממה דקה השתרר כבמעמד הר סיני ולפתע כולם נעמדו וניצבו מול אותה אישה אמיצה וענווה שהקדישה חייה לילדים נזקקים ורקעו בכפות ידיהם. האור שב להאיר את כל מדינת ישראל והתמזג באור משואה. מוש... למת היא !

    ויום עצמאות הזדחל לקראת תום תשעת ימי ישראליות מבלי שהיא תתבהר לנו דיה. שירים נוסטלגיים צובטים בלב, פני צעירים מתמונות דהויות, סיפורים מלאים ברגש וכאב וגבורה, משולב בגעגוע למשהו לא מוגדר ולא מוכר, מנגלים וסלטים ישראלים, מטס ממלא את החזה בגאווה, טיולי טבע עמוסים, מסיבות עד כלות האלכוהול, צפירה, עצרות בבית ספר, חידון תנך, פרס ישראל [האם הוא באמת מייצג? הרי לא היה אף גוי אחד לתרופה], בנט בנאום נקמה קטנוני בנתניהו הנאטם מול פני האומה. מהי הישראליות שלנו באמת?

    עולות בי תמונות מההיסטוריה שלי, אבא בהגנה עם רובה [שהחליפו מהר לעט], שועלי שמשון של הדוד ישראל, התגייסותי לצה"ל בצל מלחמת ההתשה שהסתיימה, שחרורי מהצבא ימים ספורים לפני מלחמת כיפור. נסעתי לפריז וחזרתי ליום השני למלחמת יום הדין. אמא הייתה מאד חולה בסוף ימיה. טראומת ימים אלו גזלה ממני במשך תקופה ארוכה את שינתי ואטמה את ליבי עד שהתפוגגה.

    אילו תשעת ימי הצפירה. זה זמן ישראלי בו הישראליות עולה ומתחדדת במכאובה ובנפלאותיה ונארגת במשך תשעה ימים בין ערב יום השואה ועד מוצאי יום העצמאות. והשנה הוספנו והגדלנו לעשות [ כמו במקדונלד]. הישראליות החלה בבחירות ובאזעקות 'צבע אדום' של מבצע 'גן סגור' עם שבע מאות טילים ועוד תוספת ארבע משפחות שהצטרפו מייד למעגל השכול . היא תימשך עד לתום חג האירוויזיון מקור גאותנו הישראלית. זה זמן בירור מהי אותה ישות ישראלית שחלקנו כל כך כמהים אליה, גאים בה, חוששים לגורלה ושואלים בתחושת דחיפות את מהותה. הימים הם ימי פיצול, שנאה וליבוי יצרים. המצב דורש ריפוי וחמלה. ניסיוננו לפני אלפיים שנים כריבון הסתכם בשתי תקופות שארכו פחות ממאה שנים כל אחת. אני בטוח שיש די חיוניות בעם כדי לחזור לשפיות ולהבריא מהמצב ולעמוד ביחד מתוך עצמינו ולהקרין לעולם הזקוק כל כך לתיקון.  

    יאללה. בואו.
    ________________________________
    (1) חנה ארדנט- ספר תורגם לעברית 'אייכמן בירושליים- דו"ח על הבנאליות של הרוע', 'חליפת מכתבים' חנה ארדנט- גרשום שלום

    (2) כנ"ל

    (3) דויד גרוסמן / אתי החיים משחק הרבה

    (4) גיטא מאלאז – ספרה 'דושיח עם מלאכים' תורגם להרבה שפות
    (5) אתי הילסום , ילידת אמשטרדם, נספתה באושוויץ. לפני המלחמה עברה חניכה רוחנית. כתבה יומנים בדרך שתורגמו לעברית ב1985 והתפרסמו בספר 'שמים בתוכי'. הינה מקור השראה לרוחניות המתחדשת באירופה.
    (6) האנסמבל- תאטרון ע"ש אתי הילסום בתל-אביב

    (7) הנערה שלא ידעה לכרוע' בסטודיו למשחק של ניסן נתיב

    (8) https://soundcloud.com/idit-eshel/mp3

    (9) סרטו של רינו צרור 'יהודים פעם שלישית'

     

     

    Please reload