ההתחלה, הסוף ומה שמעבר – החיים והמוות
כולנו, כל בני האדם, נידונים למות. כל חיינו אנחנו מפחדים, יראים לקראת רגע הנתפס כחוויה קשה, חווית סוף ההוויה המוכרת לנו. ברגעי הדמדומים הללו רק מעטים יכולים לדבר על כך ולשתף עם אלו הנמצאים סביבם. הרופאים והצוות הרפואי עסוקים ואין להם פנאי ומודעות לכך, בני המשפחה מפחדים ונמנעים מלשוחח על הפרידה בגלל הצער האופף אותם וההולך למות - נותר בבדידותו.
הרבה עניינים נותרים לעיתים לא סגורים וגורמים לסבל מיותר להולך למות ולאלו שנותרו אחריו. תרבויות אחדות נתנו מענה לנושא (כומר וידוי בנצרות, טקסים ייחודיים בבודהיזם הטיבטי ועוד) אך בחברה המערבית ההתייחסות לנושא עדיין באִיבָּה. דר' אליזבט קובלר-רוס העלתה את הנושא באירופה ובאמריקה לפני כשלושים שנים. היא חיברה ספרים רבים שתורגמו גם לעברית. המוכר ביניהם הוא הספר 'המוות חשוב לחיים' המפרט את נקודת השקפתה ואת דרכי פעולתה. ספריה שמשו מקור השראה לקבוצות טיפול בכל העולם. גם בארץ הוקמה עמותת 'אחווה' ששמה לה מטרה להקל על החולים ובני משפחותיהם בתקופה הרגישה של תום החיים. היה לי הכבוד להיות מבין המנחים הראשונים במסגרת זו. כמטפל המלווה גם אנשים בסוף חייהם אני מכיר בחשיבות העזרה והתמיכה בהם ובבני משפחתם.
המוות והחיים
הדבר היחידי הוודאי בחיי כל אדם, מעבר לעצם עובדת קיומו בהווה, הוא שברגע מסוים נשימתו תיפסק והוא ימות. עובדה זו ידועה לכל אדם ובו זמנית רוב האנשים מתעלמים ממנה . לו ההיגיון הצרוף היה נשען על עובדה ודאית יחידה זו פני האנושות כיום היו נראים אחרת, הפרספקטיבה הייתה משתנה - לא עוד השענות על צרכנות אינסופית ונהנתנות אגוצנטרית רגעית בתוך גבולות צרים של 'אגו' אלא התייחסות נרחבת מתוך השקפת ה'עצמי' לכל השושלת האנושית ולכל היקום הנרחב כולו. פתגם סיני אומר:" אם תכניתך היא לשנה – שתול אורז, אם היא לעשרים שנה – שתול עצים ואם היא ליותר ממאה שנים- חנך אנשים". זו היא ראייה כּוּלִית, גלובאלית, אמתית המכירה בכך שהמציאות היא רחבה יותר מאשר כל נקודת מבט צרה.
התרבות העכשווית איננה מסוגלת להכיל עובדה פשוטה וודאית זו של המוות. למרות שהמוות מלווה את האדם לאורך כל חייו ומציף את מוחו הן בחיי היומיום בהם הטבע מזכיר לנו את קיום המוות (כלב, חתול או דג המתים בקרבתנו) והמתגלה לנו באופן טבעי בסביבתנו בה נפטרים זקני החברה (סבא, סבתא ] והן על-ידי התקשורת המדווחת ללא הרף על מלחמות ורציחות. גם המסורת של חגי ישראל והיהדות עוסקים במוות החל מסיפורי התנ"ך, דרך יום הזיכרון ביום הכיפורים ועד ליום השואה ויום הזיכרון לחללי המדינה. למרות כל זאת משהו לא נתפס בהתייחסות לרגע טבעי זה והוא מלווה בהרבה פחדים, חרדות ותעוקות. האם זה אבסורד? אולי, אבל זה סימן שאנחנו בחיים.
מהו המוות?
ההשקפה הרגילה המתבוננת על העולם מבחוץ רואה במוות תקופה בה אין חיים ליחיד ובכך הוא מנוגד לחיים. זו נקודת מבט חומרית הרואה את העולם כחפצים אשר יש בהם או אין בהם חיים. המוות מתאפיין כזמן בהם אין חיים בחפצים. לשיטה זו המוות נתפס היפוך החיים ורגע המוות כאובדנם.
ההשקפה המסורתית והאמונית מתבוננת על העולם מבפנים ורואה את היקום כמארג אינסופי של תהליכים אשר חלקם נראים וחלקם נסתרים. לפי נקודת מבט זו החיים מהווים ציר נסתר וקבוע ביקום אשר על גביו המוות הינו רגע ייחודי בזמן בו האדם מפסיק לתפקד כיחידה עצמאית. ברור שיש רגע הפריה בו נפגשים ביצית האם וזרע האב, אחר כך מגיע רגע הלידה שמתחיל את חיי היצור החדש ובסוף מגיע הרגע שבו החיים מסתיימים המכונה מוות. מעבר לנקודות אלו אין כל מידע ודאי וברור אלא פירורי זיכרונות ותחושות הניתנים לפירוש. חיים ומוות אינם מנוגדים ואין ביניהם סימטריה אלא אָסימטריה והם לא הפכים. החיים לובשים צורה ופושטים אותה ומתגלגלים ממצב למצב. דימוי הזחל והפרפר ניתן במסורות שונות כדימוי לשלבים השונים של חיי יצור חי - הזחל חייב להתפורר למולקולות כדי שממנו יצמח הפרפר.
רגעים אלו תוחמים את חיי היחיד. החיים פורצים ברגע מסוים ונעלמים מהר מאד. מתוך תהליך בן מיליארדי שנים פורץ לו יצור חי עצמאי חדש, חי עשרות שנים בצורה מגובשת ושב ומתפרק בתומם.
הסינים מתארים את משך החיים כמסלולו של פרש על סוס לבן הקופץ מגדת נחל אחת לעבר הגדה השנייה. החיים חולפים כהרף עין. כל הדתות והדרכים הרוחניות התייחסו לחיים ולמוות. גם אומנים ופילוסופים רבים דנו, תארו ונגעו ברגעים מסתוריים אלו ובשאלות רבות שנשארו חסרות תשובה:
מתי היה רגע ההתחלה? בלידה? בהפריה? ברגע אהבת האב והאם? בתחילת העולם?
מהו רגע הסוף? עד מתי החיים נמשכים? מה קובע את רגע המוות? גם לרפואה ולמדע אין תשובה חד משמעית. האם זו הפסקת פעילות הנשימה? השתקת הלב? הפסקת גלי המוח? או אולי כל עוד העצמות ניתנות לזיהוי [מיליוני שנים] ?
האם המוות הוא רגע הפסקת התפקוד העצמאי של הגוף? האם זה רגע חידלון הגוף?
המוות קודם לחיים. מות הזרע קודם להיווצרות הביצית המופרית.
מה השפעת אירוע זה על החיים?
האם הוא מבדיל את הנשים מהגברים הפולטים מאות מיליוני זרעים שיכחדו לפני הגיעם למטרתם הנעלה?
מה ההבדל בין החיים לבין המוות? מה ההבדל בין גוף לגופה?
מה קורה ברגע המעבר? האם יש חיים אחר כך? האם היו חיים לפני? אני אישית אינני מתייחס לשאלה זו.
אותי מעניינים יותר החיים לפני המוות . האם הכול נכחד? אולי משהו נשאר?
כול התשובות, ככל שתהיינה מעניינות, הן רק השערות ופירושים המגובים בהתנסויות, בתפישות ובאמונות. את האמת אף אחד לא יודע.
מהו רגע המוות?
גם במדע וגם ברפואה אין תשובה אחת. הרופאים אינם תמימי דעים לגבי הגדרת המוות (הפסקת הנשימה, הפסקת פעילות הלב, הפסקת פעילות המוח) ולגבי האמצעים לקבוע אותו (אק''ג של גלי המוח, הדמיית זרימת הדם במוח, CT של המוח, אק''ג של הלב ).
המוות והחיים אינם מנוגדים
מבחינת יצור החי על ציר הזמן, מתרחשת התחלה ברגע היציאה לחיים המכונה 'לידה' וישנו סיום ברגע החזרה המכונה 'מוות'. במחזור החיים האנרגטי הסיני, שני רגעים אלו מתאחדים באותה נקודה. היא מבטאת באופן אנלוגי את הצפון, את הלילה הארוך שבמרכז החורף ואת חצות היממה. נקודה זו מתאפיינת ברפואה הסינית בשלוש איכויות שנועדו לקיים את ההבטחה הגלומה בה: פחד, חיוניות ורצון. הפחד מפני השינוי הגדול במעבר הגדול מהנודע לעבר הבלתי נודע מאפיין את רגע הלידה (לא באופן מודע) ואת רגע המוות. הפחד במעבר זה הינו טבעי ומעורר בגוף הורמונים המקלים את המעבר בנקודה זו ובכך מאפשרים אותו . הוא מעורר אצל הגברים את הורמון האדרנלין שבעזרתו הם נלחמים או בורחים ואצל הנשים את הורמון האוקסיטוצין שבתמיכתו הן יוצרות מרחב של שיתוף עם בנות מינן. המוות והחיים אינם מנוגדים. זו איכות שונה !
החיוניות שבחיים
נמצאת באגן מאפשרת את ההתחדשות ומהווה מאגר אנרגטי המשלח את העובר לחייו החדשים ואת האדם המסיים חייו לעבור למימד אחר, המוות. זו התגלמות החיוניות הנסתרת הטמונה בגוף. הרצון - אותו כוח אותנטי אנכי, ישר, הפורץ מתוך האדמה ומאפשר ראייה ברורה וישרה, מאפשר לאדם לגייס כוחותיו כדי לעבור מעבר זה. זה מקום של כאוס אשר מאפשר את ההתחדשות והבריאה המחודשת, הוא נותן את הכיוון למימוש החיוניות. ההגדרה של רגע ההתחלה ורגע הסיום של חיי אדם אינה ברורה ומדויקת.
מי שרוצה להכיר את החיים חייב להתחכך עם המוות. מי שרוצה להתקרב למוות חייב לשאול את עצמו על החיים. התייחסות לרגע ההתחלה תעזור להבין את רגע הסיום.
מתי הייתה באמת ההתחלה? מהו הרגע הראשון שבו ניתן לדבר על יצור עצמאי ?
מהו הזיכרון הראשון (המודע או הלא מודע) הקיים בגוף האדם ובנפשו?
האם ההתחלה היא בלידה עצמה , ברגע הפריצה החוצה? האם זה ברגע הפעלת מנגנון הנשימה, האכילה והפרשת
הפסולת ליקום? האם ההתחלה מתרחשת ברגע ההפריה בו הזרע ניצח במרוץ המטורף לזכייה בביצית הנכספת?
או אולי שלושה חודשים קודם לכך ,ביום בו, לפי המסורת הסינית, נשמת העובר ביקרה את האֵם מעל לראשה כדי לבחור את יעד ההגשמה הבאה?
האם ההתחלה היא בהיווצרות הזרע של האב או הביצית של האם או אולי ההתחלה הינה בתחילת השושלת העוברת דרך סבא וסבתא עד שמגיעה לאדם הראשון?
מהו רגע הסיום?
גם למדענים אין תשובה אחת לגבי נושא המוות. הפיזיקאים הקלאסיים רואים בשבירת חפץ את מות החפץ אשר הינו רגע בלתי הפיך. האסטרו פיזיקאים רואים במותה של גלקסיה רק חלק מהתפתחות ומהתחדשות מתמדת. הפלנטאואלוגים רואים בלידת מין וגזע ובהכחדתם חלק משרשרת ההתפתחות המאפשרת את שיפור הדגם והתאמתו לחיים נתונים בתקופה מסוימת. למשל סופם של הדינוזאורים שהוביל להתפתחות היצורים הבאים.
והשאלה נותרת
משחר האנושות האדם מתמודד עם השאלה של גבולות החיים ומה שנמצא מעבר להם. כבר האדם הקדמון שחי לפני עשרות אלפי שנים התבונן בהופעת החיים החדשים מבלי להבין ולדעת. הוא לא קישר בין רגע ההפריה ולידת התינוק. הוא חזה באשתו, שפתאום ללא כל סיבה שנראתה לעיניו, מעלה משקל ומספר חדשים אחר כך פורץ מתוך המסתורין אדם קטן חדש. פלא החיים. החיפוש אחרי מה שמעבר העסיק גם את הצייר הניאנדרטלי לפני 16.000 שנים במערות לאסקוט [LASCAUX ] שבמרכז צרפת. הוא היה בעל יכולת מדהימה לתאר בדיוק וברגישות את החיות שהיו סביבו . את האדם הוא תיאר באופן מאד משונה: גוף ישר, אנכי, אלכסוני, בעל ראש ציפור וזקפה באיבר מינו, ולידו ציפור עומדת. בתרבויות מאוחרות יותר סימנים אלו של הציפור העפה בשמים, האנכיות, האלכסון והזקפה מסמלים את הרוח והרוחניות, את האלוהות ואת חיוניות החיים. סביר להניח שלאדם הקדמון הייתה אותה אינטואיציה לגבי המציאות שמעבר. האדם המודרני מתמודד מעט באופן מודע עם אותן שאלות. הוא נדרש להן לקראת מותו או בזמן מות אנשים בסביבתו. ברגעים דרמטיים אלו יש לו צורך להתעמק בסוגיה זו ולראותה נכוחה אולם אין לו כלים לכך. עליו ליצור אותם.