פסח- החירות האמיתית היא החירות הפנימית, האישית

09/12/2018

 

הכאוס הקיים והאפשרות לסדר

אינתיפאדת הסכינים, מתווה הגז, הענבל שבאור, בוכריס ללא אופק - איזה בלאגן בארץ.

בוז'י, בוגי, ביבי, טיבי – איזו המולה בבית.

סוריה, אירן, עזה, דעאש - איזה ברדק באזור.

צפון קוריאה, דונאלד טראמפ, אירופה והאסלם – איזו אנדרלמוסיה בעולם. שחיתות, אלימות, מחלות, סמים - איזה כאוס ביקום.

אם חפצי חיים אנחנו, חייבים לנקות את הדברים המזיקים, לנקות את החמץ. יש לעשות סדר כדי שנוכל לצאת לחירות. כדי לחיות בשפיות, כיחידים וכאומה, אנחנו חייבים מיד לצאת מארץ עבדים לארץ המובטחת.
אנו זקוקים לפסח עכשיו !

 

החירות האישית  

שלמה קרליבך כתב תפילה בהקדמה להגדה של פסח: "נֵאַסֵף כל הצמאים והרעבים לקדושה, לידידות, לאהבה ולחירות, כדי להרגיש כאילו אנו יוצאים יחדיו ממצרים, ולהתעלות מעל עצמנו, ולהגיע אל מעבר לזמן, וליטול עמנו כמה מרגעים אינסופיים אלה של חירות שילוו אותנו למשך כל ימי חיינו." איזו בקשה נהדרת. איזו הצעה נדיבה. בלעדיה, מה המשמעות האמתית של פסח? לאכול וליהנות? יש ערך מוסף אדיר המוגש כמנחה לנשמה היתרה שבאדם. ערך זה הוא המתנה האמתית בפסח הבא לידי ביטוי בהגדה עצמה כנאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זו הצעה לכל אדם לצאת באופן אישי מעבדות לחירות. זמן זה, לפי הכתוב, נועד לא רק ליהודים, לעבריים או לדתיים. הוא נועד לכל אדם שמרגיש שהגיע זמנו לצאת מבית עבדים.

 

כיצד?

לביצוע מטרה זו יש לפנות זמן ומרחב ולהפנות את המבט פנימה. זמן הסדר נועד לקהילה שאנשיה הבינו כי לא ניתן לצאת לבד מבית אסורים. יש לעשות זאת ביחד, לשתף ולתמוך אחד בשני ולפעול 'כעם אחד'. לאחר ביעור החמץ והחמוץ, המתכווץ והמכווץ בחיים, הגיע שלב עריכת סדר: לסדר, לברור, לערוך היררכיה פנימית ובעקבות כך לבחור בעיקר ולוותר על התפל. בסוף ההכנה האדם מוכן לצאת למסע ארוך לקראת החירות. התהליך מתחיל ברגע פריצת החיים העצמאיים בזמן הלידה בו העובר משתחרר מרחם אמו  ונמשך עד לצאת הנשימה האחרונה ברגע המכונה בתרבותנו 'מוות'. במהלך כל החיים קיים דו-שיח מתמיד  בין כאוס לסדר, בין ה'אגו' ל'עצמי'. תהליך הפסח מתחיל לפני החג בביעור החמץ. הוא נמשך בחגיגת ה'סדר' והגדת הפסח  המתחילה בארבעה קושיות הנשאלות ע"י צעיר הבנים ונותן השראה לתהליך האישי. זו דרך מסורתית לחקור את המציאות. גם ספרי הרפואה הסינית הקדומה נבנו בצורה כזאת של שאלות ותשובות. הקיסר המואר שואל שאלות שיש להבינם. המורים החכמים שלו עונים תשובות שצריך להעמיק בהם כדי להכילם. על הקורא מוטלת המשימה הלא מובנת מאליה של הבנת הקשר בין השאלה והתשובה. מה הקשר בין "מה נשתנה הלילה הזה" לבין "עבדים היינו לפרעה במצרים".

 

מהן השאלות שלי בחג הפסח הזה?

השאלות והקושיות מסמנות מסע מודעות לעבר עצמי. בשאלות נמצאות התשובות. הן אישיות ובלתי מתפשרות ומהוות מנוף לחיפוש: מהו החמץ שעליי לנקות כעת מחיי? מהו הסדר שעליי לעשות בחיי ברגע הזה? מהי עבדותי, למה אני משועבד ? מי המשעבד? מי העבד שבתוכי ? מהי העבודה? האם אני מודע לשינוי באמת? "מה השתנה ה...רגע הזה מכל הרגעים" ? אם כדי להכיר את התהליך אני מוכן לעבור חניכה כפי שמשה עבר עם אמו ואחותו המיילדות, עם פרעה ובתו ועם יתרו חותנו? האם אני מוכן לוותר על סיר הבשר, לוותר על המוכר בדרך לארץ המובטחת הבלתי מוכרת שבתוכי? ושאלת השאלות שאני מפנה לעצמי: " האם באמת קצתי בעבדותי ואני מוכן לצאת מבית עבדים, לקחת אחריות על חיי בכל הרבדים של הווייתי ולהיות בן חורין? ".   

התשובה האמתית תוכר במעשיי שינתבו את חיי החל מרגע זה. יאללה שנתעורר כבר באמת !

 

Please reload