הגיגים בין פסח ליום השואה 2019

02/05/2019

 

את חופשת הפסח ביליתי עם זוגתי במלון בריאות באלפים הגרמנים המתמחה בשיטת ריפוי של רופא נטורופת גרמני שחי לפני 200 שנה. השיטה כוללת תזונה ייחודית, פעילות פיזית מוגברת [שחיה, חדר כושר ובייחוד טיולים בטבע] וטיפולי מים [סאונות, אמבטיית מים קפואים וחבישות לכבד בשלוש בבוקר]. העם הגרמני קשוב לרפואה טבעית ולשיטות ריפוי אלטרנטיביות. הנוף מדהים בין הרים שעדיין מושלגים, כרי מרעה לפרות דשנות, שדות פרחי אביב פורחים. המלון עצמו אסטטי, נקי ומטופח על ידי צוות מיומן ונעים. אספתי הרבה חיוניות, השלתי מספר קילוס והגברתי כושר. מושלם !

 

בוזמנית, עבורי, השהיה בגרמניה נושאת אדוות מהעבר. כבר במעבר הגבול משוויץ [לשם טסנו] לגרמניה נדלק היזכרון שגבול זה היה השער לחיים בהיותו פתוח או להדרך לגיהנום בהיותו סגור. חשתי את חרדת המוני האנשים שניסו בנקודה זו להציל נפשותיהם בתקופת הרייך השלישי. השפה הגרמנית, שפתם של גיטה ושילר מזכירה גם את התקופה האפלה ההיא. כל העת בעבעו בי תהיות ומחשבות חרישיות: איך זה קרה? איך בנוף המדהים הזה, עם התרבות המפוארת הזוועה פרצה? איך? איך הם חיים עם זה כיום? בזמן הנסיעה קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן  'אתי החיים משחק הרבה' [רק עם קריאת הספר שמו מתפענח]. זה סיפור על השפעות חוויות ניצולי השואה על הדור השני והדור השלישי לשואה. הוא מתאר כיצד הזיכרונות נצרבו והועברו בדרך מסתורית מדור לדור.

 

ושאלתי את עצמי, כיצד הזיכרונות מאותה תקופה עברו גם בצד השני, הגרמני? הרי המנגנון הוא אותו מנגנון אנושי. האדם הוא אותו אדם. לפני שנים פגשתי באחת הסדנאות בחו"ל את קריסטינה, גרמניה שאבא שלה היה קצין בכיר בס.ס. . דיברנו הרבה. אמרתי לה: הסיפור שלי פשוט, כל משפחת אבי הושמדה בשואה ואבי ששרד נשא עימו כל חייו רגשות אשמה שלא הצילם. אני שייך לקורבנות ולמסכנים זו תנוחה מוכרת לבני עמי הרי "העולם כולו נגדינו". אבל את, שאביך היה רב רוצח שהיה אחראי אישית למותם של עשרות אלפי בני-אדם והצליח להתחמק ממשפט ראווה בעורמה, איך את מתמודדת עם זה? ואז היא סיפרה לי במשך לילה שלם על הדרך שבה היא למדה לעבד, להתמיר את הסיפור המשפחתי שלה כדי לשרוד נורמלית ושפויה. אני בלעתי כל מילה שלה. שתקתי הקשבתי ונפעמתי מול עוצמת עבודתה הכנה עד כאב שהביאה אותה למקום מדהים של חופש, חמלה ואהבה אמיתית לכל הברואים. ואז השחר הפציע.

 

אז שאלתי את עצמי: ואני? ואנחנו? איזה לקח אנחנו למדנו באמת מהשואה? התשובה המיידית שעלת בליבי הייתה 'לכבד את החיים באשר הם חיים'. האם זה מה שאנו היהודים מגשימים? האם בארץ אנו מכבדים את ניצולי שואה, את העולים מאתיופיה ואת שאר שבטי ארצנו? מה עם הזרים והגרים החיים בקרבנו? מה עם הטבע ובעלי חיים? האם אנו מכבדים את עצמינו? התשובה שעלתה מתוך הכרת המציאות לא הייתה מלבבת. אנחנו עדיין משועבדים לשנאה ולצורך לנקום. התפיסה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו גורמת לתחושת נחיתות אותה אנו מפצים בתחושת ה'עם הנבחר'. איזה שעבוד נורא.

גרמניה ביקשה סליחה ממדינת ישראל ושילמה ומשלמת עדיין 'שילומים' ו'פיצויים' אישיים ולמדינה. כספים אלו עזרו לנו לבנות את תשתית המדינה ואת עוצמת צה"ל. בעזרתם קנינו נשק רב ו...צוללות. אלא שכסף שלא נרכש בעבודה סופו להשחית ולהיות מושחת. פרשת סביבת ביבי והצוללות הינה דוגמא חיה לכך.  רגשות האשם ועבודת המודעות של הגרמנים הביאה אותם למכור לנו צוללות. אי-עבודה תודעתית מצידינו הביאה את המנהיגים והבכירים שבחרנו ועדיין אנו בוחרים בהם להשחית את הכסף לכיסם. אז מי למד? מי לא למד? מי משועבד? מי בן- חורין? דר' אליזבט קובלר- רוס, שעבדתי במחיצתה, כותבת בספרה ש" לכל אחד מבני האדם קיים היטלר קטן בפנים אשר בתנאים מסוימים יוצא לאור ובא לידי ביטוי". המציאות מאשרת משפט זה.

 

יום השואה חל היום. מידע, תמונות, מאמרים וראיונות בנושא מציפים אותנו בתקשורת. מצויין. אבל מה באמת למדנו? אנחנו מוזילים את השואה ואת עצמינו בשימושים חוזרים באלמנט השואה החל מתמונת רבין במדי ס.ס. לפני הירצחו, בהמשך התבטאותו של פר' ליבוביץ' אודות ה'יהודו-נאצים', ענידת מגן דויד והרמת ידים על ידי המפונים מסיני, ועד לנאומי כבוד ראש הממשלה בייחוד בנושא אירן המתובלים בשואה. יש לנו מדינה ויש לנו צבא עם צוללות גרמניות המסוגלות אולי לשאת נשק גרעיני ויש לנו דיפלומטים – אי אפשר בכלל להשוות. מדוע כל הזמן מדברים מתעלקים על שואה? מה המטרה הקדושה שלהם? ולמה אנחנו מסכימים לכך?

 

יומניה אתי הילסום שקובצו בספר 'השמים בתוכי' תורגמו לפני כחמישים שנה ואינם מוכרים כמעט בארץ .  יומניה של אתי מספרים סיפור דומה לסיפורה של אננה פראנק בהבדל אחד שלפני המלחמה היא עברה חניכה רוחנית. יומנה מתאר את מסעה כנערה יהודייה מהולנד לעבר מחנות המוות  שם הושמדה מבלי שתהיה קרבן. הוא ראתה תמיד את כל התמונה כולל את מעניה וצורריה. "במידה ואני אשנא את הגרמנים, האם אני אתרום לכך שהולם יהיה יותר טוב" היא שואלת. בארץ, הספר אינו מעניין. הוא אינו נוח מכיוון שהיא לא הייתה קרבן ומסכנה אלא בחרה להיות תלמידה של החיים.

 

גר-מניה היא הארץ שצרבה יותר עמוק את הצלקת שבנו המתבטאת במשפט ''העולם כולו נגדינו''. גר- מניה,  זו המניה מהגר, הטירוף מהגויים. הזמן עובר ,והפירושים בשחור ולבן שהיו נחוצים להישרדות הנפשית של יוצאי המחנות, הפכו לאפורים , מושחתים ועכורים בפי העם שלנו ובפי שליחיו. הגיע הזמן להפיק את הלקח האמיתי מתקופה אפלה זו ולכבד את החיים כמו שהם, באשר הם. עברו זמני הנקמה והמשפטים. הגיע העת לכבד את החיים ולקפוץ כולם ביחד, בעזרת טכנולוגיה עכשווית, לקראת קפיצת מודעות גבוהה יותר. זה כוון התפתחות האדם, מתוך המשבר לצמוח ולגדול, את המעמקים להתמיר ליהוה, לקדש את החיים על מזבח המוות. לצאת באמת מעבדות השנאה והקרבנות לחרות האהבה והתודעה. ולהיות באמת העם הבוחר המוביל את רוח האדם  לקראת שחרורו. להפוך להיות ישר- אל, ישרים, עם יושרה וערכים ומוסר כפי שיעדו זאת לנו בתחילת הדרך. וזה תפקידינו כדור שני לניצולי השואה, למען הדור השלישי והרביעי, להביא את היציאה מעבדות לחרות של פסח למסתורי יום השואה. 

Please reload