זמן נורא, זמן נפלא - סתיו 2023 – פרק א
נקודת המפנה: רגע של כנות עד כאב
ענני מלחמה משחירים באופק. הטראומה והאבל ארוגים יחדיו. אני מקווה שתמצאו פניות ותקדישו מספר דקות לקריאת מילים אלו המיועדות לרדת לשרשי האסון ולמצוא את כוון האור לפריצת ההתחדשות. נדרש לשנות את התפישה: במקום הפנית תשומת הלב החוצה והאשמת האחרים, יש להתמקד פנימה וליטול אחריות אישית. חקירה זו פונה למרחב היחידי בו ניתן לפענח את סוד המצב ואת רזי מקורות החרות בו-זמנית. היא דורשת תרגול של מיקוד תשומת הלב לעבר הליבה הפנימית, האוטנטית והעוצמתית הקיימת בכל אדם ואדם. קיימות שיטות רבות המכוונות לשם. אני מתרגל צ'יקונג ייחודי המתמקד בכך.
נדרש לי זמן כדי לעכל את הדברים המעורפלים, הכואבים והבלתי נתפשים אשר מתוכם יתברר השינוי הנדרש. הברק היכה אחרי הרעם ויצר שבר אדיר. לתפישת הסינים הקדמונים עומק השבר יוצר הזדמנות נדירה לשנות ולהתמיר דברים שהוזנחו עשרות, מאות ואולי אלפי שנים. כפי שמחלה חמורה נועדה להעיר את המודעות לחזרה לאיזון ולבריאות. אני מאמין בחיוניות עמינו שתוביל אותנו בחוכמתה לאור הנכסף.
עם עלות השחר של חג שמחת תורה נזרקנו באלימות מהרכבת בה נסענו בשלווה ובתחושת בטחון. רגע נורא ואיום! הנשימה נעתקה. הזמן נעצר. צרחות ושיתוק, תחושת השפלה, בושה ואין-אונות מלאו את החלל הפנימי והחיצוני. אני משתמש במילים בוטות כדי להתקרב למציאות הנוראית של מעשה הטבח בשילוב במעשי גבורה הישרדותיים עילאיים. הכלת הניגודים מעידה על איתחול תהליך טבעי של ריפוי אישי ולאומי. מתוך מי המדמנה המעופשים, צומח הלוטוס המרהיב בגווניו, ניצב ומפיץ את ניחוחו לסביבתו. כך העידו בחייהם אודי האש שניצלו מהשריפה מאירופה. כך מעידים אלו שהצליחו להבריא מול סטטיסטיקות קשות של הרפואה. כך חוויתי בהלוויות נרצחים בעוטף ישראל.
בסוף ספט' 1973 השתחררתי משרות סדיר ונסעתי להתאוורר בפריז. תוך יומיים פרצה מלחמת כיפור. נפרדתי מדודתי פאני ועליתי על מטוס בדרכו ארצה. ידיעות ראשונות אודות התבוסה הכתה בנו בתוך המטוס שנחת בנתב"ג החשוך לפי הוראות הג"א. חויילתי מייד מבלי להיפרד מחברתי ומהוריי.
יובל שנים לאחר מכן נסגר לי מעגל אישי. בראש השנה נסעתי לחופשה משולבת בספרד. בשמחת תורה המדינה הותקפה באלימות ולאחר יומיים שבתי ארצה. מפאת גילי לא חויילתי. אוירה נכאה, תחושת אין אונות, חוסר אמון, קפאון ובדידות נוראית שקעה על כל המדינה. טראומה!! סבל של פצועים, של חטופים ושל בני משפחות הנופלים מזדחל למרחב הציבורי. ממלחמת ששת הימים לא למדנו את צנעת המנצח. ממלחמת יום כיפור לא למדנו להישמר מגאוותנות ומזחיחות הדעת. עייפנו מלהתחבר למהות החיים. התמכרנו לעונג ולחומריות. חוויות ותחושות העבר הציפו אותי ממרחק יובל השנים. אולם הפעם התבוננתי מבלי לאבד עצמי. עלה בתוכי זעם על היהירות, האדישות והשחצנות של מובילי המדינה. ואנחנו שיתפנו פעולה ונרדמנו בעונג אחדות צדקת דרכינו בהפגנות. זלזלנו באחרים תוך תחושות של קבס ואלרגיה לעומדים מולינו. כשומריו של ישוע הנוצרי, לא הצלחנו להישאר ערים עד עלות השחר.
תחושה חזקה אוחזת בגרוני ומעלה תמונות חקוקות בי עוד לפני לידתי אודות פוגרומים בגולה ובשואה. האשמנו את הניצולים מתוך בורות ורשעות: איך הלכתם כצאן לטבח? לעגנו להם: סבונים, מדוע לא הגבתם ולא הגנתם? לא... לא... לא. מחשבה נוראית מבצבצת בתוכי: יתכן ובחרנו לחוות זאת שוב כדי להכיל את החלק הנוראי החקוק בהיסטוריה ובגנים שלנו. לא למדנו את הלקח הנכון. שם, באירופה, ללא מדינה וללא צבא, לשרוד ולחיות הייתה גבורה עילאית כפי שמעידים ניצולי המסיבה ועוטף עזה. אנו חייבים להטמיע זיכרון זה ולהפסיק להקטין את האחרים.
ההצמדות במשך שעות כל יום לשידורי כלי התקשורת הטרחניים, מעוררי פחד ואימה מעידה על ההתמכרות שלנו לזוועות ולסבל.
משלחות הנוער למחנות המוות בפולין מעודדות את אהבת נרטיב המסכנות והקבצנות שלנו שאנו לא מוכנים לוותר עליו. כפי שאלתרמן כינה אותנו כקבצנים בבית המרזח. די !
חיילינו מושבעים לצה"ל במצדה, מקדש ההתאבדות והזלזול בחיים וביטול יכולת הצמיחה של עצי היער אחרי שריפה. אנחנו מקדשים את המוות כאומה. האם ציפינו להתאבדות קבוצתית של כל תושבי העוטף בעקבות נאום של אחד המנהיגים הקיצוניים בימינו? אולי.
אנו חייבים לשנות כעת את הפארדיגמה שלנו! לשנות עכשיו את נקודת המבט הלאומית שלנו!
לפני שבוע השתתפתי בהלוויות משפחה מתושבי עוטף עזה שחמישה מבניה נטבחו. נמשכתי לשם כדי להתחכך עם הסיפורים נוראים מבלי לדעת מדוע. הלכתי ובכיתי. אישה בטראומה קברה את בנה שזוהה כחלל. יומיים לפני כן קברה את בעלה, את אמה ואת אחיותיה. רסיסי המשפחה והקהילה ליוו אותה. בין התלהמות קברניטי המדינה ואלופי הבטחון לבין קריאות ההמון לנקמת האל, בתוך השבר הנורא של אישה בטראומה, בצבצה ברגע של חסד והתגלתה עוצמה הישרדותית וגדולת האוד שניצל [זוכרים את המילים האלו מיום השואה?] שהתעלתה מעל הטראומה ובטאה באופן מופלא את המשך החיים. זה מקור התקווה וצו לשושלת הדורות שהיו ויהיו כחוליה מדור לדור.
אני נזכר בשיר שנכתב לפני כמאה שנים על ידי המשורר האידי משה ביק. הוא הותיר תיאור מדויק של המצב והראה עקרונות לדרך פעולה יעילה. שירו 'אנחנו' תורגם לעברית לשיר מכונן ומוכר בתרגומו לעברית 'נבנה ארצנו ארץ מולדת'.
"נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו ארץ זאת. זה צו דמנו, זה צו הדורות. נבנה ארצנו על אף כל מחריבנו, נבנה ארצנו בכוח רצוננו. קץ עבדות ממארת [לכוחות ה'אגו'],אש חרות בוערת, הוד תקווה מזהרת [של כוחות האור] בנו יסעירו הדם, צמאי חרות, קוממיות, נצעד בעוז לקראת שחרור העם. נקום, נלכה יחד קדימה,נוסיפה כוח, עוז נגביר. תקוות עם נצח דרכנו תאיר. כולנו אנו, דגלי מחנה פוסע,כולנו אנו, צלילי שיר דרור בוקע, צליל מלב פצוע, גיל בלתי ידוע, שביל עוד לא קבוע בנו יסעירו הדם. ובצעד און ובטחון נצעד בעוז לקראת שחרור העם!"
זה זמן נורא ונפלא שמתוכו תצמח המדינה החדשה !!!
באהבה.
