יום הכיפורים הנורא הזה בשנת 2023 - בין סיני לסין
יום הכיפורים הנורא הזה בשנת 2023 - בין סיני לסין
חכמינו העניקו לימי תחילת השנה כינוי ׳הימים נוראים׳. נוראותם נובעת מעוצמתם המתבטאת ביכולתם ליצור בנו מרחב לשינוי של דפוסי חיים והרגלים ישנים המונעים מאיתנו חיוניות ובריאות.
היהודי המאמין פונה בימים אלו, ובאופן ממוקד יותר ביום הכיפורים עצמו, לכוח עליון חיצוני ונסתר בתפילה, בבקשה ובתחינה. הפניה הזו מכונה תפילה. הכוח הזה מכונה אלוהים, יהוה.
צ׳י קונג הינו שם של שיטת תרגול המבוססת על חכמת החיים הסינית העתיקה. אני מתרגל מספר שנים ג׳ננג צ׳י קונג שהוא אחד מאלפי המשעולים של שיטה זו. המתרגלים המעמיקים בדרך זו, פונים בשעת התירגול לכוח עליון נסתר הנמצא בפנים. הפניה הזו מכונה תרגול מודע. הכוח הזה מכונה תודעה, הויה.
אותן אותיות (ה, ה , ו, י ) הסדר שונה (יהוה, הויה).
אותו כוח נסתר. המרחב שונה (פנימי, חיצוני).
אותן איכויות אנושיות. התרבות שונה.
התקופה שלפני יום הכיפורים מכונה ׳הימים הנוראים׳. משמעות המילה ׳נורא׳ היא כפולה: מפחיד, מעורר יראה ומפיל אימה ובוזמנית נישגב ומכובד. מה נורא המקום הזה !
חווית יום כיפורים בחיי שזורה בשני היבטים אלו ומתבטאת בשלושה רבדים:
אבי ז״ל , אריה, נפטר במוצאי יום כיפור לפני עשרות שנים. אומרים שזו דרכם של צדיקים. הוא נפטר מדום לב לבד בביתו ללא סבל. עצוב למות לבד בבית. ואולי לא. גופתו נמצאה למחרת על ידי גיסי. אבי סחב מאירופה הנחרבת ומנתיבי הבריחה לארץ הרבה סבל מהול ברגשות אשם. בו-זמנית היתה בו הרבה שמחה מהקמת המדינה ומהקמת משפחתו. הוא ביטא את שניהם בכשרונותיו לכתיבת שירים ופואמות. אבי היה אדם מיוחד. עומס ההשרדות היומיומית היה למכשול למפגש ביננו. חבל. אני מאד מתגעגע אליו.
לפני יובל שנים, שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים השתחררתי משרות סדיר. למחרת פרוץ המלחמה נחתתי בנתב״ג שהיה שרוי באפלה, ללא תאורה. חויילתי מייד מבלי אפשרות לומר שלום להוריי ונשלחתי עוד באותו לילה לבסיס החטיבה. כיום טראומת התקופה התעממה והפרטים התרחקו. נותרה תחושה של דבר נורא המבצבצת כל פעם שאני מקשיב לקולו הצלול, המחוספס והרגיש של חנוך אלבק ז״ל בליווי קבוצת הזמר של העמק ,׳הגבעטרון׳. הביצוע של מנגינתו של יאיר רוזנבלום למילות הפיוט ׳ונתנה תוקף׳ שהולחן לזכר יא׳ חללי קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמה ההיא , מעלה דמעה קפואה המתנקזת בעיניי. הגרון נשנק. אני נזכר בפחד שראיתי אוחז סביבי, בפיק הברכיים ששיתק אותי בתוכי, בריח של בליל שרוף של גופות ודם, בדודיי החובשים שפגשתי ליד חדר המתים בבית חולים בסיני, באלמנות והורים שכולים שנהגתי לפקוד אחר כך. והיום, לאחר חמישים שנה, הופקו הרבה טקסים, תכניות טלויזיה , סרטים ואירועים. ובוזמנית תחושת אי הבטחון שבה ומכרסמת שוב מול המציאות המאתגרת במדינה. שאלתי את עצמי לאחרונה, במידה והייתי מוצא עצמי שוב באותו מצב, האם הייתי שב ארצה להלחם? ׳כן׳ אני עונה ללא היסוס. כן. המתח בין הנורא והנפלא קדוש הוא וחצב את נשמתי.
חווית הרובד הדתי, יהודי, תרבותי פחות נוכחת בחיי. אני זוכר את סבי מכסה אותי בטליתו בתפילת נעילה בבית הכנסת הגדול בתל-אביב. הוא נולד באודסה, גר בדירה משותפת עם משפחה אחרת בשכונת שבזי בתל אביב. אדם מופנם, לא מתקשר, בודד. לפני מספר שנים רציתי לנסוע לטיול שרשים באודסה. הקורונה והמלחמה רוסיה- אוקראינה ביטלו לי את התכנית.
מערכי יום כיפור אימצתי את הסליחה.
ראשית אני סולח לעצמי שלעיתים נרדמתי, לא התחברתי למהות הפנימית שלי ולא הגשמתי את מלוא היכולת הגנוזה בתוכי.
אני סולח לאחרים הסובבים אותי מקרוב ומרחוק שלא הגשימו את האפשרות הטמונה בתוכם. אני מבקש סליחתם על כך שלא ראיתי את הניצוץ הפנימי שלהם.
אני מבקש סליחה ומחילה ואני מתנצל בפני כל אדם ויצור בתבל שנפגע ממני.
בהרבה אהבה. יוסי
ונתנה תוקף
